a visit to the Land of Sublimity

איזה פלא הוא, המדבר!
כל פריט חומרי מתגמד לעומתו.
אף גורד שחקים לא יצליח לגרום לי להרגיש קטנה כמו נמלה, ובודדה, גם כשאני מוקפת אנשים, כמו שהמדבר מצליח.
כשאתה מתידד איתו, המחסור נעלם.
גם אם אין לך דבר, הוא מציע לך את כל מה שצריך ואף דבר מיותר אחד.
רק רוחב. ועומק.


what a wonderful thing it is, the desert!

every material object is dwarfed by his presence.  
there is no skyscraper that can make me feel as small as an ant,
and as lonely, even if there are a lot of people by me, as the desert does.

when you become his friend, you forget about the shortage.
even when you have nothing, it gives you everything you need, and nothing  unnecessary.

only width. and depth. 
and tranquility.


remembering the summer


עוד בטרם זריחה, שופרו של היום, בישרה על בוא היורה,
עוד בטרם הספקתי להתמוגג מהמראה הסגרירי המיוחל,
כי פתאום לא רציתי לשכח בטרם עת את הקיץ,
שהיה לי כל כך נעים בו
לזכור את החורף.



before sunrise, the horn of day,
announced the arrival of the first rain,
and even before i felt in love
with such a long-awaited rainy scene beyond the window,
i got scared.
for suddenly i didn’t want, prematurely, to forget the summer,
during which it was so pleasant
to remember the winter. 

handmade story

כשימין ושמאל נפגשות,
איך שלא תצמיד אותן,
לא יהיה שם חיבור טבעי.
תמיד תפרדנה, תתפרקנה.
דומות, עשויות מאותו בצק,
אך כל כך שונות,
אין מתאר אחד זהה.
אחת תמיד מובילה, שולטת, יותר חזקה.
שניה תמיד משלימה, תומכת ועוזרת בעת הצורך.

אושר ושמחה מפרידות ביניהן,
בעיות וצרות מאחדות אותן.

עד הייאוש.
שם הן נופלות, חסרות כוח רצון.
וגם תפילה.
ברגעים האלה של שלמות נפשית וגופנית

הן תמיד יחד.


when right and left meet each other,
no matter how you put them together,
there will be no natural connection.
they will always be separated.
so similar to each other, made of the same dough,
but so different,
there are no identical lines.

one always leads, controls, stronger.
the other completes, supports and helps when needed.

happiness and joy separate them,

problems and troubles unite them.

until the despair.

there they fall, powerless.

and prayer.
in these moments of mental and physical perfection
they are always together.



silent thoughts


אני אוהבת את השעה הזאת של הבוקר
בה החושך מוותר, מאבד משליטתו ונסוג,
והאור מחלחל אל כל חלקיק של העולם הקרוב
ושוטף בנוכחותו העדינה אך הנחושה.
אז גם הצללים, שומרי הראש הנאמנים של החושך, מתעוררים
ומתאימים את עצמם:
הם רכים ומדוללים כל עוד האור הינו מתון ומלנכולי,
אך מתחדדים ומזדקפים ברגע שהוא מדגיש את עוצמתו.


i love these moments of morning
when darkness gives up, loses his control, and retreats,
and light seeps into every particle of the nearest world
washing in his gentle yet determined presence.

then even shadows, the faithful guardians of darkness, arise  
and adjust themselves:
they are soft and weak as long as light is mild and melancholic,
but become sharpen and straighten at the moment he highlights his power.